הרבה פעמים אנשים שהתחילו לרוץ מצלמים את עצמם בזמן הריצה, את הנופים הנגלים להם בדרך, את השעון על היד או את הנעליים בבוץ. ישנו חיבור מרתק בין ריצה (או כל פעילות ספורטיבית אחרת בחוץ) ועצם פעולת הצילום.
יש רצים שמטרתם העיקרית היא היעד, התוצאה, תחושת השגת המטרה. עצירה בדרך לטובת צילום עשויה רק לעקב אותם, אלו, בדרך כלל יצלמו לפני שהם מתחילים את הפעילות הספורטיבית או בסופה – לאחר שהשיגו את יעדם. ויש כאלו, שלעצור במהלך ריצה ארוכה ולצלם את הנגלה להם בדרך זה כמו תרגול מיינדפולנס ותרפיה. אלה הרצים העוצרים להצטלם /לצלם למעשה נותנים למצלמה לצלם אותם מבחוץ, הצילום יוצר מרווח שמאפשר לצפות ולהתבונן בחוויית ובתחושות הגוף באותו הרגע, להפעיל מודעות ובדרך עקיפה להתוודע לתחושות ולרגשות הפנימיים המתחוללים בגופם.
מה קורה לנו במהלך הריצה כאשר עוצרים רגע לצלם פרח/ זריחה או נוף פתוח?
בפעולה זו אנו בעצם מפנים את תשומת הלב שלנו להתבונן ברגע הנוכחי ממבט של עד או צופה, תוך כדי פעולת הצילום אנו לוקחים נשימה עמוקה לראות, להריח, לחוש, להרחיב את הלב ולהתבונן ביופי שנגלה לעינינו.
זהו תרגיל מעולה לאימון של העברת המיקוד ותשומת הלב לרגע מסוים, להנכיח אותו במבט חוקר, חד וערני, תוך חיבור מודע לחווייה המתעוררת בגוף.
אני מאמינה שכשאנחנו מאמנים את עצמנו לראות דברים יפים בחוץ, ביומיום, אנחנו פורטים גם במיתרי היופי שבנו פנימה. הכוונה שבזמן הצילום, היכולת להתקרב לפרח ולעשות "זום אין" (zoom in), עצם ההתקרבות מרחיבה את המודעות. פעולת הזום מאמנת אותנו להתקרב לדברים – גם לבעיות ודברים שמטרידים אותנו, זו פעולה חשובה מאד לתהליכי ריפוי והשלמה עם הקיים. בנוסף, צילום מקרוב מאד מאפשר לנו לראות דברים חדשים באופן אחר מהמוכר לנו, ולחוות חוויה של התבוננות והתפעמות כאילו ראינו אותה בפעם הראשונה.
לעיתים קרובות שגרת החיים משכיחה מאתנו את האפשרות להתבונן באופן מחודש על המציאות הנגלית לנו, פעולת הצילום מציעה לנו הזדמנות להסתכל בעיניים חדשות ויצירתיות על עצמנו ועל הסובב אותנו.
במסלולי ריצה או הליכה קבועים, אני חולפת על פני אותם הפרחים, אך לא כל פעם אני נותנת לתודעה שלי לצלול לעומק הקשב וההתבוננות, להבחין בפרטים הקטנים ביותר ולחזור אל עצמי עם אותה תשומת לב ולהמשיך בדרך. כך למעשה הצילום וההתמקדות בפרח לדוגמא למעשה עוזרים לנו להתמקד בעצמנו.
הפרחים הם "מורים" טובים במיוחד, הם מזכירים לנו שהיופי חולף לו. שגם אנחנו משתנים, שיש מחזוריות בחיים: יש סתיו, חורף, אביב וקיץ וכמו שהפרחים משתנים להם – כך גם אנחנו – בני האדם.
הם גם מזכירים לנו להכיר תודה על הדברים הקטנים בחיים, על ההשכמה המוקדמת בבוקר, על עשייה למען עצמנו, בריאותנו ונפשנו.
זה גם מה שההתבוננות בטבע, בפרחים ובזריחות לימדו אותי בריצות למרחקים ארוכים,
להנות מהדרך תוך כדי ולא רק להשיג את הייעד או המטרה.
והתצלום שנשאר – הוא גם עדות של הרגע וגם תזכורת נפלאה להיות מחוברים ומודעים יותר למתרחש בנפשנו.
