אנו חיים בעידן בו אנשים מכל סוגי התרבויות יוצרים, מצלמים ואוצרים תמונות. דימויים חזותיים מכל הסוגים ובמספר רב של ערוצי מדיה מציפים אותנו בכל יום ויוצרים תקשורת אחרת דרך שפה חזותית.
כיום ניתן ן יהיה לומר שלצילומים ולתמונות נודעת חשיבות רבה בחיינו היומיומיים. בעשורים האחרונים, הפך מדיום הצילום להיות מזוהה הן ככלי טיפולי הפועל עלינו, מרחיב את התודעה שלנו ואת דרך ההתבוננות שלנו על עצמנו ועל הסביבה. מהות התהליך הטיפולי באמצעות המצלמה קשור להתבוננות ולהכרה במבט שלנו על עצמנו ועל הסביבה תוך חיפוש מודע אחר מקומות שטרם נחשפו, זהו המרחב הבלתי נודע ואולי "האבוד" אותו הגדיר האקסלי (2016) בספרו "דלתות התודעה" – מרחב פיזי ומטאפיזי, סמוי ודחוי, המאפשר גילוי, חשיפה והתבוננות מחודשת.

הטיפול בפוטותרפיה מזמין את המטופל לבטא את נקודת מבטו הייחודית תוך דיאלוג מתמיד בין החוץ לפנים, מהקונקרטי לסימבולי. לא במקרה מקורה של המילה "צילום" במילה "צֶלֶם", שמשמעותה דמות. הצילום מתעד רגעים מן החיים, משמר אותם, מקפיא אותם לנצח. נותן הזדמנות לעצור ולהתבונן שוב ושוב, זאת, בניגוד למרוץ החיים שבו הכל עובר חולף ולא ישוב עוד. הצילום מפגיש אותנו שוב עם אירועים ומצבים, דמויות ומעשים וכמעט תמיד הוא גם מכיל מידע רב מזה שהצלם או המצולמים חושבים שיש בו (תורן, 2017).
אותי תמיד מרתק ומעניין לראות כיצד מושגים מרכזיים מעולם הצילום כמו למשל מסגרת, חשיפה, מיקוד, רקע, שיקוף, פיתוח, מסגור מחדש ועוד מהווים ייצוגים סימבוליים לחוויות פנימיות רגשיות בחיינו ובזאת הם פותחים צוהר רחב עוד יותר לדיבור על המשמעויות הטמונות בהם.

לפני מעל עשור שנים נפתחה בפניי דלת להנחות קבוצות של אזרחים וותיקים באמצעות צילום ומצלמה במרכזי היום לקשיש בחדרה. עשייה מרגשת זו חיברה בין אהבתי למצלמה, שהחלה בגיל מאד צעיר, לחוסר בנוכחות של אנשים זקנים משמעותיים בחיי (סביי וסבותיי כולם עזבו את העולם בטרם עת). המשיכה או הבחירה לעסוק ולהתמחות בפוטותרפיה דווקא עם אנשים במחצית השניה של החיים, יצרה עבורי קודם כל מרחב תרפויטי, ילדי, סקרן, המכיר בזכות לפגוש אנשים מבוגרים "שהצליחו" להגיע לשלב מאוחר ואחרון בחייהם ולהציע להם מבט אחר, מעצים ומטיב דרך הצילום והמצלמה, דרך חשיפה של תמונות מאלבומי המשפחה שלהם או וגם דרך יצירת אלבום בהווה המעיד על חוויות וגילויים חדשים בשלב זה בחייהם.

במפגש מסוג זה מתקיימים תהליכי פוטותרפיה רבים. המצלמה, הצילום והתמונות מעודדים שיח אנושי, רגיש וכנה על נושאים מורכבים ביותר שלא פעם נתפסים ככאלה שלא מדברים עליהם… אחד מהם למשל, השאלה כיצד היו רוצים להיזכר בשלב האחרון של חייהם. צילום דיוקן לדוגמא, מהווה אחת מהטכניקות אשר יכולה להקנות חיי נצח לאדם הזקן ובכך להשאיר עבורו ועבור בני משפחתו זיכרון, חותם ועדות לדורות הבאים אחריו.
הצילום אם כן, אינו מספק רק מזכרת מן העבר אלא גם דרך חדשה לטיפול בהווה.
באחת התערוכות שהוצגה כסיכום של תהליך קבוצתי במרכז היום, בלטה העוצמה של הרגשות אותם ביטאו המשתתפים בפורטרטים המצולמים שלהם. בתערוכה נכחו גם בני המשפחה שחשו גאווה רבה בהוריהם ובסבים והסבתות שלהם. התערוכה יצרה עבורם הזדמנות לקירוב לבבות ושיח רגשי אחר עם בני משפחתם שעסק ביצירה, אמנות וצילום ופחות התמקד במעגל הדאגה המקובל  כיום לאדם המבוגר.

"החיים עצמם אינם משהו, אלא רק הזדמנות למשהו" אמר ויקטור פרנקל, בתהליכים פוטותרפוטים ניתן לצלם הזדמנויות חדשות ולהתבונן בהם מחדש גם אם בהיותנו צעירים חווינו אותם אחרת – כאן כנראה טמון כל הקסם.