לעיתים זה פשוט חזק ממני,
לצלם את הפחד, את הרגש שמציף, זו בכלל לא אני שביקשה לצלם, זה הלב שהתפרץ וביקש לתעד, לזכור להעז.
זה פשוט לשחרר – לתת למציאות להיכנס אל גבולות הפריים ומשם לצאת אל גבולות הרגש וההכרה.
זה להתבונן החוצה ולהדהד חזרה.

עקרון ה"מסגור" הוא אחד מעקרונות הקומפוזיציה הרבים שקיימים בצילום. כשאני מלמדת צילום לא פעם אני מעודדת להוסיף עניין בתמונה במציאת מסגרת טבעית לנושא המצולם/לאוביקט. הרבה מושגים מעולם הצילום מקבילים לחיים שלנו: חשיפה, חשיפת יתר/חסר, פוקוס וחוסר פוקוס, אורות צללים ועוד ועוד.

כמו שבצילום תמונה אנו שואפים ל'קומפוזיציה טובה' להרמוניה, שהכל יזרום ויעבוד טוב יחד ככה זה גם בחיים.
מהרגע שנולדנו אנחנו עוברים ממסגרת למסגרת: גן, בית ספר, עבודה מסודרת, נישואים, קבוצות שייכות וקהילות שונות. המסגרות נותנות לנו ביטחון ועושות לנו סדר בחיים שלנו.
עבורי זה מאד אמביוולנטי. מצד אחד אני פועלת ומקיפה את עצמי בהרבה מסגרות, אבל כשאני בתוכן… לא פעם אני מחפשת את הדרך לצאת מהגבולות שהמסגרת מציבה לי, לפרוץ אותה ולתת מקום גם לחלקים אחרים שבי, שחלק שחושב מחוץ לפריים (frame), מקום לחלומות, לפנטזיות למחשבות שלא ניתנות למיסגור.

התמונה הזו שצולמה הבוקר הזכירה לי כמה בעצם אני זקוקה למסגרת רק כדי ל'שבת' עליה ולהנות מהמרחב שנגלה מחוץ לה. האושר שזה מספק, האתגר שזה נותן, העניין, הצבע והמשמעות שזה מוסיף לחיים.
ואתם?, איך אתם עם מיסגור ומסגרות?